בחלק הראשון הסברתי בקצרה מה זו המילה הארוכה והמפחידה הזו ועשיתי לכם רעידת אדמה בתפיסת הכאב. לאחר שהבנו שהכאב אינו שווה נזק ונזק אינו שווה כאב, ננסה להבין מאיפה הכאב מגיע. הזכרתי שתי אפשרויות שיכולות להתקיים ביחד או לחוד:
1. הכאב אינו נגרם כתוצאה מנזק למפרק אלא כתוצאה מרגישות יתר עצבי שהגורם לו לא ידוע.
2. הכאב הוא בעצם "חוויה של כאב". כשאני אומרת "חוויה" אני מתכוונת לתהליכי עיבוד מוחיים שאינם קשורים בהכרח למה שמתחולל בברך עצמה.

היום נתמקד בכאב הנוצר כתוצאה מרגישות יתר עצבית. כיצד היא נוצרת.עם הנזק הראשוני לרקמה, עולה הרגישות לגירוי של קצות העצבים בסביבה הפגועה. התהליך הזה מכונה "סנסיטיזציה פריפרית" = הגברה פריפרית. התהליך הזה יכול להתרחב כתוצאה מהפגיעה הריקמתית עצמה (שחרור פרוסטגלנדינים ויוני מימן), כתוצאה מנוכחות תוצרי תגובה דלקתית מקומית ועוד בליל של חומרים דוגמת הורמונים (אפינפרין ונוראפינפרין) ונוירופפטידים.
כלומר, נוצר "מרק" עשיר במגוון חומרים שהגוף מפריש באזור הפגיעה הריקמתית. ה"מרק" הזה גורם להגברת הרגישות העצבית. דוגמא מעשית להגברה שכזו היא שאם פעם כדי לגרום לכאב ברקמה הייתי צריכה ללחוץ מאוד חזק אז עכשיו מספיק מגע קל כדי לעורר כאב משמעותי. ההגברה יוצרת חוסר פרופורציה בין הגירוי לתגובה.

האם זה תהליך חולף או קבוע?
חלק מהשינויים הם קצרי טווח. ברגע שהנזק הריקמתי יתוקן תהיה נורמליזציה הדרגתית של הרגישות. אבל, וזה אבל גדול, חלק מהשינויים קשורים לביטוי גנים (pre-transcription), ולהם השפעה בעלת טווח ארוך יותר.

עד כאן בעניין סנסטיזציה פריפרית- הגברה פריפרית. בחלק הבא יסופר על "סנסטיזציה מרכזית" ברמת חוט השדרה והמוח.
בתור הכנה לחלק הבא אני מבקשת מכם לחשוב על המושג המזלזל "זה בראש שלך" בתור משהו אמיתי ולא המצאה פסיכוטית.